"ערבי פלסטיני ישראלי" הוא מושג חסר שורש, אשליה שנולדה מתוך תקווה תמימה שאפשר לחבר בין שני הפכים – זהות לאומית ערבית וזהות אזרחית ישראלית. בפועל, המציאות הוכיחה שוב ושוב: אי אפשר להחזיק בשני הכובעים האלה יחד מבלי שהאחד יפיל את השני.

המבחן הפשוט ביותר לזה הוא מבחן הנאמנות. כשפורצת מלחמה, כשנשמעת אזעקה, כשחייל נופל בקרב – איפה הלב של "הערבי הישראלי"? עם מי הוא מזדהה? ברוב המקרים, התשובה ברורה וכואבת: לא עם ישראל. לא עם היהודים. לא עם הציונות.

בכפרים ובערים ערביות מניפים דגלי פלסטין, לא מגן דוד. בהר הבית, עכו, לוד ורהט – ה"ערבי הישראלי" לא נלחם לצד המדינה, אלא נגדה. בפייסבוק, בטיקטוק ובכיכרות – הזדהות עם עזה, עם חמאס, עם "ההתנגדות". איפה כאן הישראליות?

הבעיה איננה רק בהיעדר נאמנות למדינה, אלא גם באשליה שהמושג "ערבי ישראלי" מצליח לשכנע את שני הצדדים. בפועל, היהודים לא קונים את זה – הם רואים מי איתם ומי לא. והערבים? הם עצמם דוחים את ההגדרה הזו. הם קוראים לעצמם פלסטינים, לא ישראלים. הם רוצים "שיבה", לא שותפות. הם רוצים חמאסטן, לא הדמוקרטיה הישראלית.

ישראל היא מדינה יהודית. לא מזרח תיכון חדש, לא פנטזיית דו-קיום. מי שלא מוכן להזדהות עם ערכיה, דגלה וחייליה – אין לו מה לחפש בזהות הישראלית. הכבוד מתחיל בהכרה. ומי שלא מוכן להכיר במדינה כשלו – שלא יתפלא אם היא לא תכיר בו כבשלה.